במהלך המסע השני להודו כתבתי יומן אישי, ורציתי לשתף אתכם בקטע מתוכו:
"למרות שכל המסע בהודו הוא חוויית שיא, היו שם פסגות חוויתיות המתנשאות מעל כולן. אחת מהן היא ללא ספק הטיול ברישיקש של שלושתנו לעבר מנזר "Kunjapuri".
בשחר של 05:00, רוח וחושך בחוץ, נגה אבי אני וסנדיב המדריך ההודי מתחילים לטפס 277 מדרגות מעלה לעבר מנזר "Kunjapuri", על פסגת נקודה בהימלאיה. מעל המדרגות שלטים עם מנטרות בסנסקריט, השפה העתיקה. אנחנו עולים ועולים ומתנשפים. מאמץ, וקור אך בעיקר ההתרגשות. יש דמעות בעיניים. אריות ופילים עשויי חימר מקבלים את פנינו בתום המדרגות ה"אינסופיות" לדבר שהכי קרוב לדימוי של "גן עדן" ואז– נוחתת סוף סוף על רחבת בטון ענקית והעיניים פוגשות אופק חשוך המקיף סביב סביב. שרשרת פסגות ארוכה-ארוכה בצפון, במערב, בדרום ובמזרח הנסרגת בתוך כריות עננים.
תחושה של עוצמה שמעולם לא חוויתי, עוצמה של היקום הזה, המחבק מכל עבר. ובצידה: תחושה של מזעריות: אני נקודה זעירה הצופה למרחק. למטה גבעות גבעות וטרסות של אורז והכל עוד אפל בערפילי השחר, מתנמנם לו.
הכל נראה אחד ומאוחד: ההרים, השמים, הכפר שלמטה, מבנה המקדש עצמו בקצה אחד של הרחבה, בית החדר הצנוע של הנזיר בקצה האחר.
רחבת הבטון מוקפת בגדר ברזל ו"אום" מפוסל בה מול המזרח. לאט לאט עולה השמש מול סמל המנטרה האגדי. הברכה לשמש באה לנו הכי טבעי, הכי מרגש שיש! האום והשמש וכל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד, מתמזגים במצלמה לישות קורנת אחת. אין עוד שמש כזו! כל קצות ההרים נצבעים בזהב לאט ובהתמדה, מכריזים על בואה. ואז היא מופיעה פתאום.
אני שמחה כמו ילדה קטנה. מן תחושה של ניצחון בלב! השמש ניצחה את החושך. והעולם שנראה מעורפל כל כך ברור עכשיו, בגבועת האורז עמוק למטה שחור מתחלף לאפור ולירקרק ולירוק עז. כתר ההרים שמסביב כחול ותכול וורדרד וזהב.
שירת המנטרות של הנזיר שואבת אותנו פנימה, לתוך המקדש הקטן. צלצול פעמונים בתוך הדממה הפסטורלית שסביב. הוא יושב שם עם ספר עתיק של מנטרות, ספר בלוי שדפיו מוכתמים בשמן אדום, צבע הכתם שיטביע לי תיכף במרכז המצח. הנזיר ממלל ללא הרף ונפנה אלינו מדי פעם, מרעיף ברכות ואבקות ושאר אמצעים להשרות את חסד האל על נבראיו.
יצאנו לאחר זמן, לחוות שוב את חסד האל בטבע האינסופי ומלא ההוד שמסביב. כבר אפשר לראות ברקע את "צ'אקרת הכתר", הפסגות הלבנות, ניבטות ממרחק.
על גג העולם."
